עשרים שנה לקיץ הכתום

באחת מקבוצות האמנות שאני משתתפת בהן הייתה הנחה כללית ליצור משהו ברוח הימים, ימי תשעת הימים, חורבן בית המקדש ועשרים שנה לפינוי גוש קטיף.

מייד שראיתי את המילים "גוש קטיף" ידעתי שאני חייבת ליצור על זה משהו ביומן שלי.

הייתי בת 15 כשהיה הפינוי (נכון, אני בת 35 😉). מעולם לא זכיתי להיות בגוש קטיף, ואני חושבת שאפילו לא הכרתי אף אחד שגר שם. אבל הכאב שעולה בי כל פעם מחדש הוא עצום.

אני זוכרת את הימים האלה. קיץ, חופש, דשא, בריכה, וברדיו ובעיתונים אנשים בוכים שקורעים אותם מהבית.😭

ספרי תורה, תפילות, בכיות וים אינסופי שנמסר לגרועים שבאויבינו.

הייתי ילדה, ולא היה לי באמת מה לעשות. אבל אני זוכרת את הכאב הנורא שהרגשתי. וככל שהתבגרתי וההבנות התעמקו – הכאב גדל.

בעיתון של השבוע האחרון הייתה כתבה מצולמת על ההתנתקות, גזרתי משם תמונות, צבעתי את הדף בכתום שכל כך התבקש.

כל הכתום הזה מיד הזכיר לי כתומים אחרים שנרצחו באכזריות ע"י מחבלים שהגיעו מהשטחים האלה, שנתנו להם באותם ימים.

גם הים הקסום הזה הזכיר לי תמונות שראינו בשנתיים האחרונות של טנקים וחיילים שלנו בדיוק באותם חופים.

כשחשבתי על המילים שעולות בי מול העבודה עלו לי שני שירים: הפסוק "ושבתי את שבות עמי… ולא ינתשו מעל אדמתם" שיר שמח ומנחם שלעולם יזכיר לי את אותו קיץ כתום,

והשיר "כשיבואו לפנות את ביתי" של אהרן רזאל, שהמסקנה הסופית שלו סוגרת ומקבלת את הדין באהבה, גם על גירוש גוש קטיף, וגם על כל מה שקרה לנו מאז שמחת תורה תשפ"ד – "אין עוד מלבדו".